הרה"ח ר' קויפמאן יודל איידלזון, היה אחד מגדולי בעלי המנגנים של חסידי מודז'יץ, שהתפרסמו בשעתו בכל רחבי פולין.
ר' יודל, שבמשך רוב שנותיו היה חסידו המובהק של מרן ה'דברי ישראל' ממודז'יץ, התגורר בעיר ווארשא ואת מקום תפילתו קבע בבית החסידים של חסידי מודז'יץ שברח' טוורדא 16.
בשטיבעל זה, שהתברך בבעלי מנגנים מן המפורסמים של חסידות מודז'יץ, צמחה אישיותו החסידית, ועד מהרה פילס את דרכו עד אשר הפך לראש בעלי המנגנים, כאשר קולו האדיר ולחניו המיוחדים הפכו לשם דבר, וחרגו רבות מעבר לבית החסידים.
בעת נסיעותיו הרבות לרבי – ה'דברי ישראל' שהתגורר בעיירה מודז'יץ, התגלתה הערכתו של ה'דברי ישראל' אליו ביותר, כאשר בעת עריכת שולחנותיו הטהורים, היה מכבדו בדרך כלל בניגונים קבועים. בטיש של ליל שבת היה ר' יודל מתכבד לזמר 'מנחה ושמחה'. ב'מיטאג טיש' שהתקיים ביום השבת, היה שר 'שבת היום' או 'שיר המעלות', ואילו בסעודת 'שלוש סעודות' את הפיוט 'ברוך קל עליון'.
ר' יודל, שמצבו הכלכלי היה דחוק, שימש במשך תקופה כחזן בתשלום בבית הכנסת הגדול של 'חברת ש"ס', שהתנוסס במרכזה של ווארשא היהודית, ברח' פרנצישקנה 27.
תקופה זו, שהוציאתו אל המרחב במובן העממי, פרסמה את שמו ביותר, ומידי ראש השנה ויום הכיפורים, היה בית הכנסת מפרסם מודעות מאירות עיניים בכל רחבי ווארשא היהודית, על תפילותיו המיוחדות של ר' יודל בבית הכנסת שלהם, כאשר המונים היו באים לשמוע את תפילותיו[1].
סופר התקופה מר מ. ש. גשורי כתב עליו: בעל טנור לירי חזק היה ר' יודל, וזמרתו 'בקעה שחקים' והייתה לשיחה בפי כל… תווים ותורת הנגינה לא ידע, וכנראה שאי ידיעתם לא שימשו מכשול בדרך יצירתו.
ההבדל היה, שהיוצרים שלמדו במכון למוזיקה, יצרו את ניגוניהם בישיבה על השולחן תוך מאמצי מחשבה… ואילו מנגני החסידים היו יוצרים ניגוניהם בדרך הליכתם לבית הצדיק או לביהמ"ד, או באמצע עיסוקם, משאם ומתנם, בלי שיעלו אותם על הכתב, ורובם עלו יפה.
ניגוניו הצטיינו ראשית כל בקרבתם הרוחנית לניגוני מודז'יץ… הוא ניסה את כוחו אף ביצירת 'אופרות' וגם מהסוג של 'וולץ'.
מקודם היה משמיע אותם בפני הרבי – ה'דברי ישראל', והוא חרץ עליהם את משפטו, מי לשבט ומי לחסד, מי לגניזה ומי להפצה, ולא עוד, אלא שהצדיק הראה בהם ענין רב והיה שר מיצירותיו בזמירות השבת…
[1] מתוך הספר 'ורשה של מטה' מאת ר' בנימין דוידזון ז"ל.
