רבי עזריאל דוד פאסטאג הי"ד, שזכה להיות מן היושבים ראשונה, בצלם של האדמו"רים לבית מודז'יץ, הרבי מרן ה'דברי ישראל' ולאחר מכן אצל בנו מרן ה'אמרי שאול' זי"ע, שאהבוהו אהבת נפש.
עשרות רבות של ניגונים הלחין ר' עזריאל דוד 'בימים ההם' שלפני המלחמה הנוראה בעיר ווארשא שבפולין, אותם שר בכל עת שישב בין מקהלות חסידים וידידים, והללו התקבלו בהתלהבות רבה ונפוצו בין יהודי ווארשא ואף מחוצה לה. אלא שלדאבון לב, עלו רוב מנין של ניגוניו בסערה השמימה יחד עם שומעיהם וזוכריהם.
אך מעטים, מבין מעגל סובביו הקרובים שרדו את התופת הנוראה, שבזיכרונם אצרו אי אלו ניגונים, אותם זכרו מעת התוועדויותיהם עמו, ואין אלו אלא מעט מזעיר מן הכלל כולו, ומביניהם בחרנו עבורכם את המבחר מן הנותר, בעבור יחדשו נעורים כקדם, ותנועותיהם העדינות יפרטו שוב על נימי הנפש ויקרבו לבבות בני א-ל חי לצום העולמים.
ר' עזריאל דוד, מלבד היותו חסיד קמאי ובעל מנגן בחסד עליון שיראתו קודמת לחכמתו, הפך בשנים האחרונות שלפני השואה האיומה, בזכות כושרו הרטורי ודמותו המרשימה והכריזמטית, למרכז חייהם של מאות בחורים ואברכים מקרב חסידי מודז'יץ בווארשא, בעתות לימודם ותפילתם, בנסיעותיהם לרבי, בסעודותיהם, ובשאר התוועדויות הקודש בהם שהו בצוותא, ושמו נישא בפיהם בהערצה אין קץ.
מן המפורסמות היו סעודות ה"שלש סעודות", אותם ניהל ר' עזריאל דוד ביד רמה ב'נאלעווקי שטיבעל', השטיבעל הגדול, שהיה המרכז וחוד החנית של חסידות מודז'יץ בווארשא, כשבין המשתתפים הרבים ניתן היה להבחין ביהודים מכל שדרות הציבור היהודי של ווארשא. בין הבאים בלטו לעיתים קרובות אישים תורניים מפורסמים כהגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל – לימים מייסד וראש ישיבת "חיים ברלין" –, ועד לאישים שונים מאסכולות הרחוקות מן היהדות, אלו באו להתענג, להתרשם, ולעיתים אף לשלב אי אלו בתים או תנועות ליצירותיהם שלהם. זר שנקלע לבית החסידים בטוח היה שהרבי בעצמו נמצא במקום.
מפעם לפעם, אף נהג ר' עזריאל דוד להשתתף בסעודות 'רעוא דרעוין' המוניים, שהתקיימו באחד מבתי המדרש המרכזיים של ווארשא, בהשתתפותו של זקן רבני ווארשא הגאון רבי חיים יהושע גוטשעכטער הי"ד, בה השתתפו רבים וטובים מרבני העיר ונכבדיה.
בימים הנוראים, הגיעו מאות יהודים, להשתתף בתפילותיו שנערכו באולם גדול שנשכר לשם כך, ויחד עם קאפעלע גדולה של חסידים ובאמצעות קולו האדיר, רוממם לעולמות נשגבים של תשובה וקרבת אלוקים.
כמלחין ובעל מנגן, וכאחד שחכמת הנגינה והמוזיקה היו לאושיית נשמתו ומהותו, נראה היה תדירות מזמזם לעצמו ניגונים או אף סתם תנועות של נגינה בהתהלכו ברחוב, בהגעתו או בצאתו מבית החסידים. קונים שביקרו בחנותו סיפרו, שכאשר היה צריך לשקול להם דבר מה במאזניים, ותוך כדי שסידר על גביהם את המשקולות, היה לעיתים נסחף בזמירותיו תוך שהוא שוכח את המקום והשעה, ומתופף קלות על המאזניים שהתנועעו אנה ואנה תחת לשקול, עד שהוצרכו הלקוחות לחכות שוב ושוב, שכפות המאזניים יתאזנו שוב לשקילה מחודשת.
***
תפילתו לפני קונו עת עמד לשפוך שיח בעמוד התפילה הייתה לשם דבר בעיני רואיו, פניו חרושות קמטים, עמידתו באימה ויראה וקולו הולך וחזק, כשכל כולו מרוכז בסדור אשר לפניו. לא אחת, היה זה כאשר היה ר' עזריאל דוד שובת בצל רבו, מרן ה"אמרי שאול" זי"ע, היה הרבי בעצמו, מתבונן מפעם לפעם בחסידו הנאמן עת שקוע ודבוק הוא בקונו.
על עוצמת חיבתו והערצתו של הרבי ה'אמרי שאול' לר' עזריאל דוד, ניתן להבין מתוך התבטאות אחת ויחידה שזעזעה את שומעיו. היה זה לימים, כאשר שמע ה"אמרי שאול" על דבר עלותו של ר' עזריאל דוד על מזבח קדושים וטהורים במחנה ההשמדה טרבלינקה, הזדעזע אז ואמר בשברון לב: "דער וועלט מיט עזריאל דוד און דער וועלט האן עזריאל דוד איז נישט דער זעלבע וועלט (העולם עם עזריאל דוד והעולם ללא עזריאל דוד זהו לא אותו עולם).
***
אך נראה, שעיקר פרסומו בא דווקא לאחר שנות הזעם והאימה של השואה הנוראה, לאחר שניגונו המרטיט על המילים 'אני מאמין' נפוץ בכל תפוצות ישראל.
היה זה בשנת תש"ב, עת נשלח ר' עזריאל דוד, כרוב יהודי ווארשא, בהיותו כבן חמישים ושתים, יחד עם בני ביתו, אשתו ובניו, יחזקאל, מוטל, שמואל אליהו, ובנותיו, אל דרכם האחרונה למחנה ההשמדה טרבלינקה.
וכך, בינות לאנשים הנאנקים בקרונות המשא של רכבת המוות המדממת, החל ר' עזריאל דוד לזמר בינו לבין לעצמו ניגון קדוש שהזדעק מפנימיות ליבו דווקא באותם רגעי חושך ואפילה, על מילות שירת האמונה הנצחית אני מאמין… בביאת המשיח… ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
עשו נא עימדי חסד, ביקש לפתע ר' עזריאל דוד בשארית כוחותיו, אנא מכם, אם מישהו מכם יזכה ויעזרהו ה' יתברך להינצל מן התופת הזו, מבקשו אני בכל ליבי להעביר ניגון זה לרבי הקדוש ממודז'יץ.
ואכן, אחד מהיהודים קפץ החוצה מן הרכבת השועטת אל הגיהינום, ואף הספיק בעצם ימי המלחמה הנוראה להבריח את הגבול ולהגיע לשווייץ, משם שלח את הניגון לרבי ה'אמרי שאול', כתוב על גבי נייר, כשאליו צירף את סיפור הניגון הנורא.
באותו היום שבו הגיע הניגון 'אני מאמין' לאמריקה, התקיימה שמחת ברית לאחד מנכדיו של הרבי, והיה זה בחדש ניסן של שנת תש"ה, ובאמצע סעודת המצווה, הוציא רבינו ה"אמרי שאול" את המכתב וביקש מר' בן ציון שנקר שנכח במקום, שישיר את הניגון מתוך הכתב, ואז, בהחילו לשיר את תוויי הניגון המרטיטים לפני באי השמחה, געה כל הקהל בבכי מר.
ניגון זה, התפרסם בדרך כלשהי עוד בפולין במהלך ימות המלחמה, וישנן עדויות, על יהודים קדושים וטהורים, שברגעיהם האחרונים, צעדו אל שערי המוות כשהניגון הקדוש 'אני מאמין' על שפתיהם.
ברבות הזמן, הפך הניגון 'אני מאמין' להמנון של קדושי המחנות, ובכל עת ששחים או מזכירים את זכר עמלק של דורנו, תיכף ומיד צפים ועולים תנועותיהם הנוגות והסוחפות של הניגון שמציגות את רוחו הכבירה של עם הנצח, שכל רוחות סופה וסער לא יכלו לה.