האדמו"ר רבי שמואל אליהו נולד לאביו רבי יחזקאל מקוזמיר בל' שבט בשנת תק"פ בעיר פלונסק. מילדותו, מלבד למדנות מופלגת, גילה כשרונות מוסיקליים נדירים, עד שאמרו עליו שהיה 'מנגן מפליא פלאות'. את עיקרי שרשי החסידות קיבל מאביו רבי יחזקאל שגם גילה לפניו כל תעלומות לבו והיה קשור אתו בעבותות אהבה, עד אשר אמר עליו: 'ער איז איך – און איך איז ער' [הוא זה אני – ואני זה הוא].
צדיקי דורו ניבאו עליו עתידות , ובעודו בימי צעירותו חזו בו גדולות ונצורות. בין השאר התבטאו עליו צדיקי דורו כי הוא צדיק אמת וכי יש לו רוח הקודש בהירה. גם השתוקקו צדיקי דורו להכניסו אל בני חבורתם, אך הוא מיאן.
אחרי פטירת אביו רבי יחזקאל מקוזמיר, מילא רבי שמואל אליהו את מקומו וקבע את משכנו בעיר זוואלין. בראשית ימי הנהגתו, נתקבצו סביבו חברייא קדישא מבני עלייה המועטים, יחידי סגולה חסידים ותיקים חריפי מוח, אשר הסתופפו בצילו, בכדי להתחמם לאורו הגדול, וללמוד ממנו נתיבות החסידות.
עבודתו היתה בהסתר, בסוד ובהצנע לכת עם ה'. היה איש קדוש ונורא ומטיל פחד בקדושתו על סביביו והיה איש אמת ועניו עד מאוד. חסידים הראשונים היו אומרים על עבודתו של רבי שמואל אליהו שהיא בבחינת 'אוזר ישראל בגבורה', שהיה מנהיג את עדתו בדרך של גבורה ותקיפות, והיה מורה לחסידיו את דרך החסידות הצרופה מבלי שום פניות וחיצוניות.
אם כי דרכו היתה בסופה וסערה, היה רועה נאמן לעדת ישראל באהבה וחנינה, ובכל צרתם לו צר, והיה תמיד ממליץ טוב על כלל ישראל, ועמד כסניגור לפני הקב"ה על עם ישראל. וגם באופן פרטי, כאשר נכנסו אליו חסידיו, ושפכו לפניו את מצוקת לבבם, דאג את דאגתם והצטער בצרתם, ולבבו הטהור שתת דם על בני ישראל המצויים בצרה, עד שיצא מחוץ לדרכו הצנועה והמוסתרת, בכדי להושיע את עמו בעת צרתם.
בדרך כלל לא היה אומר דברי תורה על שולחנו בשבת קודש, רק בכל עת שבאו חסידים מעיר אחת ונכנסו אליו, אמר להם שיחה של מוסר ובתוך הדברים אמר דברי תורה. כמו כן היה מקפיד על שקט מוחלט בעת עריכת השולחנות של סעודות שבת ולא היה סובל שיהיה רעש כי הוא זה. גם בעבודת השירה, התפילה והנגינה נהג בהצנע לכת, שאף שהיה מחונן בקול נעים ואדיר, מנע את עצמו מלשיר ברבים ומלעבור לפני העמוד.
רבי שמואל אליהו ניהל עדתו במשך ל"ב שנה, ביום כ"ו אייר יסוד שביסוד שנת תרמ"ח נפטר ונטמן בבית החיים שבעיר זוואלין באהל. מידי שנה ביום פטירתו היו עולים על קברו חסידים רבים ובראשם נכדיו האדמו"רים לבית זוואלין – מודז'יץ, ואף היו עורכים סעודות הילולא בבית מדרשו שבעיר זוואלין, כשבמהלך הסעודה היו מעלים זכרו ומשנתו. האהל והמצבה שעל קברו וגם כל בית החיים שמסביב, נחרבו כליל בימי השואה הנוראה.
בניו: רבי משה אהרון ממלא מקום אביו בזוואלין ולאחר מכן בנובידבור ובוורשה, רבי ישראל ממודז'יץ, רבי יעקב ירחמיאל מראדום, רבי חיים בנימין מזוואלין – וורשה, רבי עובדיה שנפטר עוד בחיי אביו.
דרכו בשירה ונגינה
כאמור, היה רבי שמואל אליהו מנגן מפליא פלאות, והיה מחונן בקול נעים וערב. עוד בימי אביו, רבי יחזקאל מקוזמיר, כשעבר פעם לפני התיבה בחג שבועות נעו אמות הסיפים. קהל החסידים בשמעם את קול רינתו, השתוממו על גודל כוחו בשיר ונגינה, גם התפלאו על כוחו לחבר ניגונים חדשים מפליאים. '.
היתה לו חזקה לשיר על שולחן אביו הזמר 'כי אשמרה שבת'. כששמע פעם רבי שלמה מרדומסק ה'תפארת שלמה' את נועם שירתו, התפעל ממנו מאוד והפליג בשבחו. עוד מסופר שבאחת מהשנים נסע רבי שלמה מרדומסק לרבו רבי יחזקאל מקוזמיר לחג שבועות ועבר לפני העמוד לשירת האקדמות בליווי מקהלה שהיתה מורכבת מכמה עשרות בעלי מנגנים מחסידי קוזמיר, וקולו של רבי שמואל אליהו התנשא ועלה מעל קולותיהם של המנגנים כולם.
באופן נפלא זה של שירה וזמרה הנהיג רבי שמואל אליהו את עדתו בעיר זוואלין, עד שבאחת מהשבתות, בניגוד לדרכו, נשא שיחה לפני חסידיו בענין הניגון והשירה, ואלו היו דבריו: 'הבה ונדבר בגודל מדריגת השיר, הנה מרובים העולמות בהיכל הנגינה, יש ניגון של שמחה – שיר עליז, יש ניגון של דביקות, ויש ניגון של נצחון, יש ניגון של הודיה, ומאידך יש ניגון של בכייה, וניגון של געגועים. ולעומתם יש להבדיל ניגוני חול, המוליכים את האדם לתרבות רעה. גדול כוחה של הנגינה, ועל האדם המנגן מוטל זהירות מרובה, כתוב 'היטיבו נגן בתרועה' הכוונה היא – שאין להמנגן להסתפק בזה שהוא מיטיב לנגן, אפילו אם הוא בעל קול נעים, אלא שהוא צריך גם להתבונן כיצד לנגן, בכדי לגרום נחת רוח לפניו יתברך, וכשם ש'המוות והחיים ביד הלשון', כך עליית הנשמה וירידתה, בפי הניגון, הכל תלוי במנגן, במה שהוא מנגן וכיצד הוא מנגן, הניגון יכול להעלות את הנשמה למרומי שחקים בצוותא חדא עם שיר המלאכים והשרפים, כשהוא מושר בלב טהור ובכוונה לשם שמים ללא פניות, ולעומת זה עלול הניגון להוריד ח"ו את הנשמה לשאול תחתית. הרבה צרות ופורענויות המתרחשות עלינו שרשן בקלקולו של ניגון, ואפשר לקבוע שהניגון הוא שורש כל דבר, ולכן אחריות גדולה רובצת על המנגן, ועליו להכין את עצמו ולהיטהר בכל מיני טהרות. ומלבד זה אין לשנות מהניגון כמלא נימא, ועוברים בו על 'לא תוסיף' או 'לא תגרע'. הניגון בנוי מצירופי קולות, ובכל ניגון יש נשמה ורוח שנפח בו המנגן היוצר, ויש בניגון צעירות וזיקנות, כשם ששכיחים בכל בעל חי, ולכן כל הגורע איזה תנועה מהניגון, כאילו גרם לו פגם בגוף. וכל המוסיף עליו כאילו בא להוסיף על רמ"ח איברים שבאדם. נמצא שגדולה היא האחריות לשמור על השלימות של הניגון, ואין לנו לזלזל בכגון דא, כי הניגון הוא ככל בעל חי, וככל דבר שיש בו ממש'.
כשגמר רבי שמואל אליהו את דבריו, פנה אל חסידיו הסובבים אותו ושאל: היש בכם איש שמוכן לסכן את נפשו בשירה וזמרה שלא לשמה, להורידה לשאול תחתית. היש בכם איש שמוכן לקבל על עצמו את האחריות שבסילוף וסירוס כוחו של הניגון.
מן היום ההוא והלאה, פרש רבי שמואל אליהו מעבודת השירה והזמרה, ושוב לא עבר לפני התיבה, ולא היה שר זמירות בשבתות וחגים, רק את הזמר 'המבדיל בין קודש לחול' היה מנגן במוצאי שבת, ואז היה נשמע קולו עד למרחקים, ואנשים רבים התלקטו ובאו אז לשמוע בקול רינתו.
גם בעת שהתחיל בנו רבי ישראל ממודז'יץ לעבור לפני התיבה, אמר לו אביו רבי שמואל אליהו: בני, תאר לעצמך כאילו בית המקדש קיים, ואתה מן הלויים המשוררים בחצרות בית ה'.
מסופר על אחד מחשובי זקני החסידים, שהרהיב עוז בנפשו, ושאל את פי רבי שמואל אליהו,: היתכן שהרבי מחונן בקול אדיר ונעים, ואינו מנצלו לשירה ורנה? על שאלת דבריו, השיב לו רבי שמואל אליהו: אין לך סיגוף הנפש גדול מזה, מאדם שהוא מחונן בכישרון נגינה נפלאה, ונותן מחסום על פיו, מלמלא פיו שירה ורנה!!
בדבריו אלו, גילה רבי שמואל אליהו, שעוד אחת מסיבותיו להימנע משירה וזמרה, היא משום שבזה מסגף את נפשו.
