מאת הרב יהודה לייב בוק
בגליון הקודם עסקנו מעט בפנימיות הניגון ובגישה הנכונה והרצויה והמועילה אל מלאכת שירת הניגונים, ובפרט הניגונים אשר יסודם בהררי קודש ונתחברו בהשגות נפלאות ונשגבות על ידי רבותינו הקדושים כדי להביא על ידם תוספת קדושה מקדושה של מעלה וכוונתנו להזכיר ולשנן לעצמנו מה מבוקשנו וחפצנו וציפיותנו בשעה שאנו באים לנגן ולשורר ורק אז נוכל למנוע את היסח הדעת מהעיקר ומהפנימיות שהוא מצוי ונפוץ בכל דבר שבקדושה שכאמור, צריך שמירה והכנה שלא יהפוך לדבר של מה בכך שבין לילה היה ובין לילה אבד, ובפרט בשירת ניגונים שבנקל אפשר להעביר ניגון רב משמעות שיכול להרעיד את הנימים החבויים שבלב ולשיר אותו בדרך ובאופן שהוא אכן ניגון יפה ומסולסל וערב לאוזן אבל אין שירה זו אלא מן השפה ולחוץ שלא מחלחלת אל הלב פנימה, אינה משפיעה את השפעתה הרוחנית וניגון זה אינו פועל את פעולתו. למה הדבר דומה לאותו מעשה ידוע בכפרי פשוט וחסר הבנה והרגשה שכאשר שם לב למתפללים סביבו שבקטעים מסויימים בסדר התפילה באים לידי בכי, מיד הלך ועקב באוזניו אחר אותם מתפללים היכן גברה התרגשותם בתפילה, ומששמע שבקטע פלוני או בקאפיטל פלוני, החל לציין זאת בסידור התפילה שלו כשהוא רושם לעצמו בכתב ידו בשולי הדף סמוך לאותם קטעים בתפילה את המילים הבאות "כאן צריך לבכות" כדי שיהיה הדבר עבורו תזכורת שכאן מתאים לבכות ולדמוע בתפילה.
במילתא דבדיחותא זו שיש בה מוסר השכל חינכו והשרישו בלבבות שדברים שהם בבחינת עבודה שבלב אינם נעשים כפעולה טכנית וכמנהג סתמי שנעשה לצאת ידי חובה. אין זאת אלא שכאשר יהודי מתמוגג בתפילתו לפני קונו ושופך את ליבו בתפילתו בתחינה ובבקשה אז לפעמים פורצת מתוך ליבו אנחה ולפעמים בא לידי בכי ויש שדמעות זולגות מעיניו.
והן הן הדברים כלפי הניגונים. טעות היא לנהוג בדרך של "כאן צריך לשיר ולנגן". אמור מעתה, אין תפקידנו לדעת ולהתמצא בכך וכך ניגונים, לשמוע ולקלוט כך וכך ניגונים ואחר כך לשיר ולזמר ניגונים כאותם המתפרנסים ממקצועות המוזיקה ששרים כדי לשיר ומזמרים כדי לזמר ניגון אחר ניגון עד שנעשה מחרוזת ניגוני שמחה ומחרוזת ניגוני רגש וכו' לפי כל שם וחניכא דאית להו. ברור לכולנו שלא בעבור זה אנו מאריכים ועוסקים בעבודה גדולה זו של שירת הניגונים, וכי יש משמעות עמוקה לא רק לניגון עצמו. יש גם משמעות לשירת הניגון והוא אמור להביא אותנו למקום גבוה יותר, ודווקא על שירה ונגינה כגון זו נאמרו הדיבורים הקדושים של צדיקי אמת ודברי הספרים הקדושים במעלת הנגינה ועד היכן כח הניגון מגיע ופועל.
התקן עצמך לניגון
פעם נכנסתי לבית כנסת של חסידות מסויימת שיש להם מסורת עתיקת יומין של התעסקות בעבודה של נגינה ואף האדמורי"ם באותה חצר חסידית נהגו כל אחד בדורו לחבר כמה וכמה ניגונים. ובשעת רעוא דרעוין יש להם מנהג עתיק שהם שרים אז יחד ניגונים מאוצר ניגוניהם, והבחנתי בצורה המיוחדת בה הם שרים יחדיו את הניגונים. שיושבים סביב שולחן אחד צעירים וזקנים בחורים לצד אנשי שיבה ולמרות שאין זה במסגרת של "טיש" ובנוכחות והשתתפות הרבי, אלא כמה חסידים בינם לבין עצמם, אבל השירה היתה מרוממת, ורצינית ובכובד ראש. איש מהם לא התעסק עם השירה של חברו, כל אחד שר את הניגון עם עצמו אלא ששירת כולם הצטרפה יחד לקול שירה אחת. וכשמסיימים לשיר ניגון אף אחד לא עוסק בהשמעת הערות של "מבין" לחברו, על דיוקים ו"קנייטשים" כאלו ואחרים שבניגון, כי אם הם יעסקו בזה, זה יהפוך להיות "זיץ" חובבני של חובבי ניגונים חסידיים. הם באותה שעה ממוקדים במטרה, שהם עוסקים כרגע בעבודת קודש של: "לשיר ולהתרומם ולהתחזק ולהתעלות" ולכן הם מרוכזים בשעת השירה בניגון היוצא מן הלב, הם עוסקים כעת בעבודת השם, כפי שכאשר מתפללים אזי מכונסים בתפילה כך בנגינה מכונסים בניגון עצמו. וממילא גם כל אחד מכונס בעצמו ובהתעוררות הלב הפרטית שלו, אין זה מפגש חברים ששרים ומנגנים יחד ומחליפים תובנות והתרשמויות הקשורים לניגון תוך כדי שירה או בין ניגון לניגון. הרי אין לך היסח הדעת וסילוק הכוונה של הניגון יותר מזו.
אבל כשמנגנים ניגון כראוי וכדבעי עם נתינת החשיבות הראויה לדבר שאנו עוסקים בו. כפי שדיברנו לעיל, שאנו מתרכזים בניגון ומשמיעים אותו בעיקר לעצמנו ולא כדי להשמיע אותו סביבנו אזי אנו מתקשרים ומתחברים לניגון, מעומקא דליבא, ועל שירה כזאת נאה לומר "שפכי כמים ליבך נוכח פני השם".
